נעים מאוד, שמי קטי בורלק,

עד לא מזמן שירתי בצה"ל – 20 שנות שירות כאחות ומנהלת שירותי רפואה. כל עולמי היה רפואה מצילת חיים כזו שעוסקת בבריאות הפיזית של משרתי צה"ל בסדיר ובמילואים, בשגרה ובחירום. זכיתי להשתתף במבצעים, להתמודד עם אתגרים, לתרום במשלחות למשימות בעלות ערך ולרשום הצלחות. התקדמתי בקריירה ולצד זה נמשכו החיים האישיים שלי, והבית תפקד, ואני הייתי גם פה וגם פה. אם הייתם שואלים את הקרובים אליי מה מאפיין אותי הם היו אומרים שאני יציבה, בשליטה, תמיד יודעת מה קורה, מה לעשות ויודעת לפתור בעיות. אפשר לסמוך עליי!
האמת? גם אני הרגשתי ככה.
עד שיום אחד מישהי קרובה אליי הרגישה לא טוב.
מה הבעיה? מרגישה לא טוב – הולכים לרופא.
אבל זה היה קצת אחרת. מצאנו את עצמנו במצב מוזר, מאיים, לא מוכר, וגם לא ממש מובן.

היא הייתה מבולבלת, חסרת כוחות, מותשת, וגם הרגישה בושה ולא הצליחה להסביר עד כמה קשה לה.

אנחנו רק רצינו להגיד: "טוב, קחי את עצמך בידיים, תתאפסי ותחזרי לשגרה!".

אבל היא לא יכלה ואנחנו לא הבנו. לא הבנו שהיא לא מסוגלת. לא הבנו כמה היא סובלת. מאישה עצמאית שחיה חיים מלאים לאישה שמתמודדת עם קושי נפשי שפוגע קשות בתפקוד שלה, ועם זאת נשאר שקוף.

בבת אחת החיים שלנו עברו טלטלה קשה, ותחושת הביטחון שאנחנו יודעים ומתפקדים – התערערה מהיסוד. נסחפנו במערבולת של דאגה וחרדה ממה שיהיה, של חוסר הבנה מוחלט של מה עובר עליה, מה בעצם קרה? מה השתבש? ובחוסר אונים משתק, כי אף פעם לא התמודדנו עם משהו כזה ולא היה לנו מושג מה עושים עכשיו. כן, גם אני שניהלתי מרפאה, שהכרתי היטב את מערכת הבריאות וכבר ראיתי בחיי כמה דרמות, גם אני הרגשתי שזה גדול עליי.